<h1>רבינו ירוחם מישרים נט"ו ח"ב</h1>
<h2>דף ו:</h2>
מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה זה הדין פשוט קדושין. ולמעלה בח' הא' הקדישו וכל דיניו. ויש מי שפסק דאינו חייב באונסיה דגרע משאול וכן כתב הר' הושעיא והרא"ש כת' שחייב באונסיה ואפילו מתה מחמת מלאכה דכיון שלא החזירו לא הוי מתנ' והוי גזלן. וכן הדין בלולב שנטלו על מנת לצאת בו וזה תמצא בתוס' בסוכה פרק לולב הגזול. וכולם מודים שחייב בגנבה ואבדה הואיל ונהנה מהם. נותן לחבירו מנה והניח לו משכון עליהם י"א קנה אף על פי שלא קנה במכר וי"א לא קנה כמו במכר שלא קנה וזה עיקר זולתי אם הקנה לו המשכו' בגופו לדמי המתנה כי אין חלוק בין מתנה למכר זולתי אם הקנה לו המשכון בגופו ומזה דקדקו כי הנותן מתנה באחריות ונמצאת המתנה בטלה בטל האחריות כמו מנה אין כאן משכון אין כאן קדושין [ח' ע"ב].
<h2>דף כו:</h2>
רוב הפוסקנים הסכימו שמועיל קנין שלא בפני מקבל מתנה כלומר מה שהעדים קונים בשביל הקונה מן המקנ' אבל רבי שמעיה דקדק שאין מועי' קנין סודר שלא בפני קונה וראשון עיקר קדושין. שדי מכורה לך שדי נתונה לך הרי זה מכורה ונתונה פי' כי ליפו' כחו כתב בלשון מכר בשביל האחריות וליפות כחו כתב בלשון מתנה כדי שיתן בעין יפה כי יש דברים שהם נתונים לגבי מתנה ואין מכורין לגבי מכר בגמרא קדושין. כת' א' מן החכמים בתשו' כי אם עד א' אומר בפני ובפני עד אחד שמת נתן פלוני לפלוני בניסן ועד א' העיד בפני ובפני עד אחד שמת נתן פלוני לפלוני בתשרי אין מצטרפין דלא דאמי להלואה אחר הלואה אלא לשני שטרות של מתנה על ענין א' שביטל שני לראשון כמו שכתבתי בח"א ומשני ליכא אלא עד א' ואינו כלום והפסיד מקבל מתנה עד כאן.
